מות כלבו של המשורר
- מעולם לא דיברנו
,וודאי הוא שר
מתחושת עונג
צרוף
ומשך 13 שנים ישנוזרבוביתו כנגד ראשי
מעולם לא נטש את צדי אלא אם
התעטשתי, או השתעלתי
,או התחלתי לעשות אהבה
ואז תמיד במבט של בוז
לאנושיותי
.הרכרוכית
אבל אין קץ
למניין
התענוגות הפרטיים
בין בעלי חיים
הנקודה היא ש
- הוא העניק לי מלים
אותם לילות בהם הלכנו שנינו
,בחורשה המהדהדת
מחשבותיי מושחזות
,על בדידותי
סחיבת הרצועה
מעלה בי זיכרון
.עולם שבחוץ
או הפעמים בהם עזבתי את הבית
לפתע, טורקת את הדלת
נוכח המבט החוקר הזה
ראש זקוף, אוזניים)
(דרוכות להאזנה
היה עלי לחשוב
רקלהרף זה
מה מונח על הכף
נגד השארות
.עם אהבה