היינו על החוף, עצלים בשמש, שתינו יין ואכלנו פרות. חמישים מטר צפונה השתזפה בחורה, שוכבת על מגבת. הגיע גבר חטוב ושזוף במכנסיים קצרים. עבר מעט את הבחורה. הסיר את מכנסיו רחץ בים ושכב על גבו, במקום בו הגלים נושקים לחוף, כמו סרטן ענקי יפהפה תחת קרני השמש. אח"כ הסתובב על בטנו, ושוב קם ורחץ ושב להתפנק. שתי הגברות נדלקו, לא שכך לא היו חרמניות קמעה, והוחלט שיש לכבד אותו בתאנה, או אחדות. מי יזכה בכבוד? מובן שרצוי היה שמי מהנשים או שתיהן, אבל ממתי אפשר לסמוך על נשים? אז עבדכם הנאמן התנדב כמובן למשימה. לאחר כמה מבטי תמיהה והרהורי ספק, נטלתי שתי תאנים, בשלות, כמעט בקועות ממתק המיץ, ויצאתי לדרך. ראשית ניגשתי לבחור, ששריריו החסונים נעו בקצב נשימתו תחת עורו המושחם, הנוצץ ממי הים והשמש. ביקשתי את סליחתו, הוא הרים את ראשו, נעץ בי זוג עיניים, שהירוק שלהם הפך את ירוק הים לכמעט תפל. הושטתי לו תאנה אחת מהשתיים, ובידי השנייה הצבעתי לכיוון הגברות ואף הבהרתי שהן מקור התאנה. ראיתי שהוא אינו מבין את המלים, אבל לאחר שהסיט מבטו דרומה ושוב אל התאנה, הושיט את ידו לקח אותה, הודה לי, ונעץ בה את שיניו הנוצצות. קמתי פניתי אחור אל הבחורה שהייתה שרועה על בטנה, חזייתה מותרת ושדיה מתפנקים רכות נגד חום המגבת והחול. 'סליחה' אמרתי, היא התרוממה מעט על מרפקיה, הפנתה אלי את ראשה, שדיה ניתקו מצבעי המגבת, קיבלו את הצורה המוכרת, כשל שדיים התלויים מעל פיו של מאהב ראוותן. ראתה את התאנה, חייכה, הושיטה יד קיבלה אותה ממני והפנתה את גבה שוב אל השמש, ידה בדרך לפיה