אוגוסט 1979 לד זפלין

כל הלילה ההוא עטוף אצלי בזיכרון ברכבות. האחת שיצאה מלונדון, רועשת, שטופת ריחות בירה ווודקה, השניה דוהרת בדממת השכם בבוקר שכל מושביה מכוסים צעירים וצעירות בכל מצב תרדמה העולה בדעתך. בין הרכבות הייתה דרך עפר לאורכה התפתלה השיירה בכל כיוון משך יותר משעה ובסופה העמק העצום, בשעות בין ערביים שקיעה ולילה. כולו מלא עשרות אלפי צעירים שרועים על שמיכות, עטופים בכל מיני בדים צבעוניים, מעליו מרחפת עננת חשיש, אדמתו מכוסה פחיות בירה ריקות, מלאות או למחצה. מעל הגבעות סביב צפו במתרחש כמה מאות שוטרים, חלקם רכובים על סוסים, שלא התערבו בנעשה

הכרטיס לקונצרט המתין לי בלונדון אצל חברים, ולנבוורט הגעתי בגפי. נסעתי ללונדון כפי שנוסעים היום למזרח, מסע צליינות לבירת המוזיקה העולמית ששיאו בהופעה של אחת מהלהקות הגדולות באמת. לזפלין הקשבתי קודם, וודאי שלא היו חדשים לי, אבל באותה מידה יכולתי להיות גם בהופעה אחרת, החשוב כאן היה העיקרון, היתר, שאלה של תזמון

התיישבתי על פיסת דשא בערך מאה מטר מהבמה. מוארת באמצעות מאות זרקורים, ומדהים מכל, קירות של רמקולים בגובה בניין בן ארבע קומות. כמקובל, זפלין היו האחרונים לעלות לבמה הענקית. לפניהם הופיע גיטריסט שוודי טוד רנדגרן, רזה, לבוש בגד גוף צהוב, השתולל על הבמה מילא את העמק בצלילים פנטסטיים עד השעה עשר בערב

עד כה הקהל היה ברובו בקשב, חלק עמד על רגליו והתנועע לצלילי הגיטרה, הרוב היה עסוק בשתיית בירה, וודקה גלגול ועישון ג'וינטים. בסביבות עשר וחצי, הם התפרצו לבמה. הראשון שנשמע היה המתופף. לפתע כאילו נפתחו קירות הסאונד העצומים ופלטו מתוכם צלילים בווליום שלא מהעולם הזה. עכשיו נעלם הקהל, משך שעתיים ומחצה הייתי שקוע לחלוטין בסערת צלילים בלתי פוסקת שסחפה והטביעה כל מה שהיה בתוך העמק

אח"כ היה המסע הרגלי חזרה לתחנת הרכבת, הטור האינסופי נע בדממה מוחלטת באור ירח מלא, הרכבת המסיעה בעצלתיים ללונדון אלפי צעירים באפיסת כוחות של אחרי הקתרזיס